במגילת אסתר מופיעים כמה מן התיאורים הקשים ביותר של דיכוי נשים: מלכה המגורשת בשל אמירת "לא" לגבר; חוק נגד סירוב נשי; נערות צעירות המטופלות שנה שלמה בשמנים ובתמרוקים כדי להכשירן לתפקיד; קטינות הנלקחות מבתיהן ונכלאות בהרמון; גבר מבוגר הבועל בתולות לתיאבון; ועוד תיאורים שונים ומשונים במסורת דיכוי הנשים שידעה האנושות מאז ומעולם. לא פלא שמגילת אסתר היא אחד הספרים המקראיים השנואים ביותר, ולא רק על פמיניסטיות.
אך קריאה רגישה וקשובה יותר עשויה לגלות את משחק ההפכים הסמוי שמנהל המחבר עם קוראיו. חז"ל, שחשו בכך, דרשו את שם הגיבורה, אסתר, במשמעות של הסתרה, כדברי הפסוק בספר דברים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים, ל"א, י"ח). בדרך זו ניסו להסביר את היעדרותו של אלוהים מן המגילה (ברובד הגלוי אלוהים אמנם אינו נוכח, אך ברובד הסמוי הוא מכוון את העלילה ואת כל גיבוריה בהשגחה מדוקדקת).
בשיטת ההסוואה וההתחפשות טמון צופן הפענוח של מגילת אסתר. המגילה משחקת בקוראיה ללא הרף, ברבדים גלויים וסמויים, שהמפתח להבנתם הוא ההפכים. "ונהפוך הוא", נאמר בסופה של המגילה, "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". ניצחון היהודים על שונאיהם הוא הרובד הגלוי המניע את ציר העלילה, אך ברובד החבוי מצויה קבוצה נוספת שחל בה היפוך – הנשים.
המגילה כמו מצהירה מן הפסוק הראשון: ויהי בימי אחשוורוש המולך בממלכת הגברים. הגברים השליטים הם שמתענגים. כדי להמחיש כיצד מתנהלים החיים בממלכת הגברים מובא מיד במערכה הראשונה אחד מהחזיונות האבסורדיים ביותר במקרא: המלך קורא למלכה, ואילו היא אומרת "לא", ובכך גורמת לתקרית בינלאומית. המגילה משרטטת את ושתי כדמות בעלת רצון משלה: המלך רוצה, ואילו היא אינה רוצה. המלכה מתייצבת מול שלטון הגברים ומצהירה על עצמאותה.
המלך זועם ומכנס את הקבינט המצומצם לדיון חירום בשאלה "מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך". השרים יושבים על המדוכה ודנים בהשלכות החמורות של האירוע, "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן… וכדי בזיון וקצף". הם מבינים ש"לא" אמיץ אחד עלול למוטט את שלטון הגברים, ומחליטים להעניש קשות את המלכה הסוררת ולהוסיף באותה הזדמנות חוק חדש בספר החוקים של פרס ומדי: "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו".כלומר, הגברים הם השולטים בנשים ושפת הדיבור בבית חייבת להיות כשפת האב.
מדורות רבים של קוראים נעלמה האירוניה המושחזת: בממלכת הגברים זקוקים הבעלים לחוק בספר החוקים כדי לשלוט בנשיהם.
בפרק הבא מתוארת תעשיית ניצול הנשים. הנערות הצעירות (כמעט ילדות) נלקחות מבית הוריהן, מובאות להרמון ומופקדות למשמר בידי הסריסים. כל נערה מבלה שנים עשר חודשים בטיפולי היופי ומחכה לרגע "המאושר" בחייה: בילוי לילה במחיצת המלך. באותו לילה בודק המלך ביסודיות את כישורי המועמדת, ואז מחזיר אותה להרמון, לכל ימי חייה.
מול תעשיית ניצול נשים מזוויעה זו פורש לפנינו המחבר תרבות שונה בתכלית. מרדכי היהודי מגלם את היפוכו הגמור של אחשוורוש. אף שבת דודו הקטנה יפת תואר עד מאוד וחסרת כל הגנה (שני הוריה מתו), הוא אינו קופץ על ההזדמנות ואינו מצטרף לחגיגת בעילת הקטינות הבתולות. מרדכי מגדל את אסתר כבת, וכשהיא נלקחת עם משלוחי הבתולות להרמון, הוא מסתובב יום-יום על יד חצר בית הנשים "לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה". מרדכי חי בסביבה תרבותית המניפה בגלוי את דגלי הדיכוי והשעבוד, והוא מעז לעמוד מולה ולהניף בגאון דגלים אחרים, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
מחבר המגילה אינו טורח להציג בגלוי את דעתו על היחס לנשים בתרבות הפרסית. הוא מתאר את האירועים בדיווח פרטני ולכאורה אובייקטיבי, אך ההנגדה הברורה בין הדגם הפרסי לדגם היהודי אומרת את הדברים בעצמה רבה יותר מאלף אמירות מפורשות.
כעת, משהכרנו את ושתי העצמאית והנועזת, אנו מוזמנים להכיר את מחליפתה, השונה ממנה בתכלית. אסתר המלכה מגלמת את האישה האידיאלית בממלכת הגברים: יפה, צייתנית, פסיבית וטיפשה. היא אולי כישלון חינוכי עגום למרדכי, אך הצלחה מסחררת למערכת החינוך הפרסית.
צייתנותה אינה מכוונת רק כלפי מרדכי ("ואת מאמר מרדכי אסתר עושה"), אלא כלפי כל גבר בשטח. ובאין גברים, גם סריסים הם מטרה טובה לצייתנות: "לא ביקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים".
טיפשותה של אסתר מתגלית בסצנת הבגדים הקרועים של מרדכי. האב האומן שלה זועק זעקה גדולה ומרה, קורע את בגדיו ולובש שק ואפר. סריסי אסתר ונערותיה ממהרים לספר לה על החיזיון הזה. המלכה שומעת את הדיווח ואומרת בערך כך: כמה נורא, הבה נשלח לו בגדים חדשים.
לאחר שנודעה לו גזרת ההשמדה, מבין מרדכי שאסתר היא הסיכוי היחיד להצלת עמו. הוא יודע שאי אפשר לסמוך על יזמתה, ומכיוון שהיא אוהבת למלא פקודות, הוא מבקש "להגיד לה ולצוות עליה לבוא אל המלך ולהתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה". אך לאכזבתו, בת טיפוחיו דואגת לעורה. כבר ראינו שבממלכת הגברים כל חריגה נשית מן הנהלים גוררת עונש חמור. ואולם, מרדכי גם מבין שיותר משאסתר פוחדת למות, היא פוחדת לעשות מעשה. עד כה הייתה הפסיביות הקלף המצליח בחייה, אך כעת היא חייבת לקום ולפעול: "ואם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו".
וכאן, ברגע קריטי זה, חל באסתר מהפך. בפעם הראשונה בחייה היא עומדת בפני ההכרח לפעול. בה, ורק בה, תלויים חייהם של כל בני עמה. אסתר משילה מעליה באחת את אדרת הבובה הצייתנית ומתחילה לחלק פקודות לגברים: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן… ובכן אבוא אל המלך… וכאשר אבדתי אבדתי". למרדכי, בניגוד לגברים בממלכת שושן, אין כל בעיה לציית לאישה: "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר".
אסתר אינה נוקטת את דרך הפעולה שהתווה לה מרדכי. היא מבינה שהמצב מסובך ומכלכלת את צעדיה בזהירות רבה. עליה להתמודד עם שני אויבים קשים, המן ואחשוורוש. מהמן עליה להיפטר ואת אחשוורוש עליה לשכנע לשמוע בקולה.
מהם אמצעי הלחימה שעומדים לרשות אסתר בממלכת הגברים? לא שררה, לא מעמד, רק כלי הנשק הנשיים המסורתיים: חנחונים, מתיקות ויופי. אך באלה אין די הפעם. אסתר נאלצת בראשונה בחייה לגייס אמצעים נוספים: שכל, פיקחות ועורמה. היא עוטה את מיטב המחלצות, באה לפני אחשוורוש, מתחנחנת ("אם על המלך טוב") ומזמינה את המלך ואת המן למשתה.
אחשוורוש, אפשר להניח, נדהם ומשתומם. מדוע אסתר הפסיבית והצייתנית מסכנת את חייה? האם כדי ליזום מסיבה? ומה העניין הזה עם המן? הרי בממלכת הגברים נשים אינן מזמינות אורחים למסיבה, ובוודאי לא גברים זרים.
הערב יורד. המלך, אכול סקרנות, שב ושואל: "מה שאלתך ויינתן לך?" אסתר מתחילה לענות: "שאלתי ובקשתי", וכאן עושה הפסקה לסדרת חנחונים: "אם מצאתי חן בעיני המלך, ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי" – אנו כמעט יכולים לשמוע את נשיפות קוצר הרוח של המלך – "יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה לו, ומחר אעשה כדבר המלך". בהנחה שאסתר אינה מעוניינת להרגיז את אחשוורוש, מן הראוי לשאול מה היא מבקשת להשיג בעיכובים הללו ומדוע היא רוצה בהמן לצדה.
אסתר יודעת שכדי להפיל את אחשוורוש ואת המן ברשתה עליה לספק לכל אחד מהם את מנת הסם שלו. המן מכור לכבוד, ובזכות ההזמנה למשתה שעורכת המלכה הוא ממריא לעולמות מתוקים, בלי לראות את הבור הכרוי תחתיו. "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב… ויאמר המן: אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי…". הסם של אחשוורוש הוא הפגנת רכושנות כלפי נשים. המלך אמור לעלות על יצועו כששני שמות הולמים ברקותיו: אסתר – המן; המן – אסתר.
עתה מועלית הסצינה המרשימה ביותר – דו- שיח של מסוממים. שני אויביה של אסתר נפלו ברשת שטוותה להם. המלך: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?" המן: "איש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך, ואשר ניתן כתר מלכות בראשו". המן נופל בקלות מדהימה לבור שכרתה לו אסתר ומשמיע בדיוק את הדברים המצופים ממנו. הוא רוצה בסוסו של המלך, בבגדיו של המלך, בכתרו של המלך. ואחשוורוש כמעט שומע: באשתו של המלך… תגובתו של המלך מרה כלענה – "מהר, קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי… אל תפל דבר מכל אשר דברת".
הקרקע הוכשרה. כעת יכולה אסתר לקטוף את פרות ניצחונה. במשתה השני היא מתארת בפתלתלות את סכנת המוות הנשקפת לה ולבני עמה. המלך, שעצביו מרוטים בלאו הכי, שואל מיהו אותו האיש המאיים עליה, ואסתר מצביעה באלגנטיות מלכותית על המן ואומרת: "איש צר ואויב המן הרע הזה". אחשוורוש הנסער והמבולבל יוצא החוצה לשאוף אוויר, וכאשר הוא רואה את המן נופל לפני אסתר ניתז מפיו המשפט הבא: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית!" הקנאה פעלה את פעולתה, והמלך, השטוף בזעם נקמני, מוצא מרגוע רק בראותו את המן תלוי על העץ.
ניצחונה של אסתר הושלם. שלושת הפרקים האחרונים של המגילה מציגים לפנינו אסתר חדשה: פעלתנית, מצווה, מנהיגה.
המגילה נפתחת בשלטון גברים עריץ ובעונש אכזרי שהוטל על אישה שאמרה "לא" לגברים, ומסתיימת בשלטון משותף של גבר ואישה. ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם – אומרת המגילה ברובד הגלוי, וברובד הנסתר היא לוחשת: ונהפוך הוא, אשר ישלטו הנשים המה במדכאיהן.
מאמר זה פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 23.3.97 ופורסם שוב באסופה 'ונהפוך הוא' באישור המחברת.
