בפורים של שנת תשנ"ג, 1994, נכנס רופא יהודי בשם ד"ר ברוך גולדשטיין למערת המכפלה שבחברון ופתח באש לעבר המתפללים המוסלמים ששהו במקום. 30 איש נהרגו ועוד עשרות נפצעו בדרגות חומרה שונות. נחשול של מהומות פרץ ברחבי הגדה, והצבא נקרא להתפרס בשטחים כדי לדכאן. אני עמדתי לסיים את פרק ההכשרה כלוחם, ופלוגתי נשלחה לחברון וסביבתה. כל החופשות המתוכננות בוטלו. חוסר הוודאות הציפה את חיינו הצעירים. מה יהיה? לאן עוד נישלח? האם יוחזרו ימי החופשה האבודים? האם קורס מפקדי הטנקים (אליו הייתי מיועד) יפתח במועדו?
הימים חלפו, בין פטרול רכוב לסיור רגלי ולשמירות. שנאתי מכל ליבי את ד"ר גולדשטיין האמור, ואת מתנחלי חברון, קיצונים ארורים, שבגללם ורק בגללם נקלעתי לחוסר הוודאות הזאת. לעיתים כה צר הוא עולמו של חייל פשוט. מסביב העולם גועש, ואתה עסוק בשאלות קיומיות: האם אוחלף בזמן? האם תוטל עלי תורנות נוספת במטבח? האם הגיעו כבר הסיגריות לקנטינה? ויותר מהכל – מתי אצא לחופשה?
•
העיתוי בו בחר ד"ר גולדשטיין איננו מקרי. פורים הוא חג העוסק במלחמה הנצחית בין זרע הקודש, ישראל, לזרע הטומאה, עמלק. בין השניים מערכת יחסים סבוכה ומורכבת ביותר.
כאשר בני ישראל יצאו ממצריים, בהיותם רפי אמונה ויגעים, נפל עליהם שבט עמלק וניסה להכותם בחרב. התיאור הידוע בשמות י"ז מצייר לעיננו את יהושע בן נון נחפז עם לוחמיו לקרב בעוד משה רבנו עולה בכבדות לגבעה סמוכה, נתמך בידי מלוויו. הוא מתאמץ להרים את זרועותיו, כי בהרימו אותם ינצח ישראל, ובהורידו – יינגף. ידיו הזקנות כבדות, ומלוויו תומכים בו עד לסיומו של הקרב בניצחון ישראל.
ה' מבטיח למשה, ומצווה עליו לכתוב זאת לזיכרון באזני יהושע, כי ימחה את זכר עמלק מתחת השמיים. משה בונה מזבח לכבוד הניצחון, וקורה לו : "ה' ניסי". להבהרת כוונתו הוא מוסיף: "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר, דֹּר." המדרש מפרש זאת כאילו עצם קיומו של עמלק בעולם הוא כהרמת יד על כס מלכותו של האלוהים: "כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק – הכסא שלם והשם שלם" .
כרבים מציוויי התורה חוזרת מחיית עמלק ומוזכרת בספר דברים, שם ניתן לה משנה תוקף: " זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח יהוה אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח!"
לא תשכח, מצווה הכתוב, כי טבע האדם, ההפכפך והבלתי משתנה, הוא לשכוח.
וכך היהודים מצווים לזכור תמיד את אויבם הנצחי, העמלק. עם השנים נוספו לו קווי דמיון מפלצתיים יותר ויותר. רש"י בפרשנותו לפסוקים אלו מספר דברים מספר כיצד היו העמלקים בועלים את הישראלים כדרך הזכרים, ואז כורתים את אברי המין הנימולים של הישראלים וזורקים אותם בהתרסה לשמיים.
החוקר הישראלי אבשלום אליצור שחקר לעומק תופעה תרבותית זו , שם את לבו להיבט מעניין: קרבת משפחה מפתיעה בין עמלק וישראל. שושלות היחסים שבמקרא מתארות את תמונת העולם של אנשי העולם הקדום. הנה למשל המצריים: ייחוסם רחוק ביותר מאיתנו. אנו צאצאי שם, והם צאצאי חם, בני נח. הפילוג בינינו לבינם נעשה בזמן קדום ביותר. ועמלק? קרוב מכל שבט אחר.
עמלק הוא נכדו של עשו בן יצחק אבינו, כמתואר בבראשית ל"ו. קיימת הקבלה מוחלטת: אנו מתייחסים ליעקב, הוא ישראל, ועמלק לעשו, הבן שנדחה מפניו. מכאן מנסח אליצור את העיקרון אותו הוא מכנה "שנאה מטאפיזית": השנאה הגדולה ביותר היא כלפי זה הדומה לך במרבית הדברים ושונה במעט. לביסוס טענותיו הוא מביא דוגמאות רבות: מיהודי גרמניה שנראו וראו עצמם כגרמנים לכל דבר, פרט לדתם, ועד לרתיעה מהחזיר, החיה הקרובה ביותר לאדם מבחינה אנטומית. הוא המזכיר אותך ביותר, אך נבדל ממך במעט, מאיים על זהותך ולכן מעורר בך רצון להשמידו.
האם ייתכן, שואל אליצור, כי גם עמלק ראה עצמו כעם נבחר, כפי שישראל רואים עצמם? הד רחוק לכך ניתן למצוא בדברי המכשף המואבי בלעם. בנבואתו הוא מספר על גורלם של עמי האזור בכלל. כצופה מהצד במאבק האיתנים, הוא מסיח לפי תומו: "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" . עמלק היה בעבר ראש לגויים, ובאחריתו יאבד.
כאשר ממליכים עליהם בני ישראל את מלכם הראשון, שאול, מצווה עליו הנביא שמואל לקיים את המצווה ולהכרית את עמלק מעל פני האדמה. שאול אומנם מכה את עמלק מכה צבאית ניצחת, אלא שאז הוא חוטא בחטא חמור מאין כמוהו: חמלה. הוא חס על חייו של מלך עמלק, אגג, ועל הצאן ועל הרכוש. בעוון זה הוא עתיד לאבד את מלכותו.
סיפור פורים, המתואר במגילת אסתר, הוא מעין תיקון היסטורי לפרשת שאול ואגג. מרדכי הינו צאצא לקיש אבי שאול משבט בנימין. המן הינו "אגגי", דהיינו – מצאצאי אגג מלך עמלק. ככלות דורות נפגשים השניים שנית. שוב מבקש העמלק להשמיד את ישראל, אלא שהפעם מהתהפכות היוצרות. הרודף הופך לנרדף. לאחר שנחשפת מזימת המן, ותודות להתערבותה של המלכה אסתר, מקבלים היהודים רשות לפרוע בשונאיהם. שבעים וחמש אלף איש הרגו היהודים באותם יומיים בהן הותר הרסן.
אחת ממצוות חג הפורים היא להשתכר עד שלא יוכר ההבדל בין מרדכי המבורך להמן המקולל. נפרש זאת כך: עד שלא יוכר ההבדל בינך ובין ההיפך המוחלט שלך, האחר שאין אחר ממנו. כאשר היהודי עושה פוגרום בגוי, זהו היפוך מוחלט. אז לא ניתן להבדיל יותר בין ישראל לעמלק.
•
מן הדיון הזה במושג העמלק ובהסתעפויותיו עולות המסקנות הבאות: לעולם אין להניח כי לאחד הצדדים במחלוקת חזקה מוחלטת על האמת והצדק. לעולם אין להניח כי הטוב המוחלט מצוי בצד אחד בעוד הרע המוחלט בצידו האחר. ברור כי יש להגן על הצדק ולהתנגד לעוול. לעיתים אין מנוס מהפעלת כוח לשם כך, אך תמיד יש לעשות זאת בענווה ובזהירות רבה. העמלק אינו מצוי מחוץ לנו. זהו כוח אלים ותקיף הפועל בתוך נשמתנו. איש אינו פטור מכך.
לעולם יש לזכור את עיקרון השפעת הגומלין השולט בעולם: מצב העניינים במקום אחד קשור ומשפיע על מצב העניינים בכל מקום אחר. המחסור במקום אחד קשור לשפע במקום אחר, חירותם של אחדים קשורה לשעבודם של אחרים, שנאה ופחד במקום אחד מזינים שנאה ופחד במקומות נוספים. דבר אחד נצחי וקיים הוא – כל בני האדם הם ילדי האלוהים, ואין הוא מבדיל ביניהם לפי גזעם, אומתם, או מינם. אנו חולקים את אותה המציאות ומשפיעים עליה במשותף. לכן על נקודת המבט שלנו להיות רחבה ככל האפשר, באופן שיועיל ביותר לעניין המשותף לכל – טיפוח החיים עלי אדמות, על עושרם ורבגוניותם.
