מסכן חג הפורים! מבין כל חגי ישראל דומה כי אין חג עברי אחר בו קיים פער כה גדול בין האהדה העממית לה הוא זוכה לבין תחושות חוסר הנחת של מלומדים והדיוטות בנוגע למסד הרעיוני ולמסרים החינוכיים שלו. בלי להתכחש ליופייה הספרותי של המגילה, הרי שפרקיה האחרונים מותירים רבים מאתנו עם תחושות מעורבות ואולי אף עם טעם קצת מריר. מעשה הנקמה המתואר בסיומה של המגילה (בין השאר, באמצעות התיאור הבא: "ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם" (אסתר, ט', ה')), אינו נקרא בקלות על ידי הקורא בן זמננו ורק המולת הרעשנים, מנהגי הקריאה הססגוניים של שמות בני המן והאווירה הכללית מסיטים את הדעת מפשוטם של דברים.
בחוגים בהם "עושה שלום במרומיו" נדרש שלא לפסוח על כל בני האדם ולברך את כל העמים "בכל עת ובכל שעה" (כמצוין בסידור התפילה של קהילות היהדות המתקדמת), דומה כי היו לא מעט תומכים לרעיון לשכתב את סיומה של המגילה או לפחות למתן את ניסוחיה. הנטייה הרווחת למצוא ביצירה היהודית לדורותיה עיגונים ותימוכין לדעות עכשוויות, אך מחזק את הלבטים סביב מטענו הרעיוני של החג.
(בעניין זה, דומני כי בחינת נוהגי הקריאה בקהילותיה של היהדות המתקדמת תלמד כי בקהילות רבות פוסחים על רבים מתיאורי הנקמה בפרקיה האחרונים של המגילה).
עיון בפרק הראשון של מסכת מגילה בתלמוד הבבלי מגלה כי חוסר הנחת מתוכניה של המגילה ומעיצובו של החג לאורה, אינו נחלת בני הדורות האחרונים בלבד. המגילה היתה אחד מן החיבורים שעל הכללתו בכתבי הקודש נחלקו החכמים: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים" (מגילה, ז', ע"א). בנוסף, נוצרת הגמרא עדויות למחלוקת חכמים על עצם הצורך לקבע את אירועי המגילה בתוך לוח השנה העברי: "אמר רב שמואל אמר יהודה, שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות ! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" (שם, שם). דברים אלו, גם אם לא במפורש, יכולים להעיד על הסתייגות מסוימת של חלק מחוגי החכמים מסגנונה המתלהם של המגילה ומהמסרים התקיפים המובאים בחתימתה.
לנוכח ההסתייגות הטבעית מסיומה של המגילה (שיש לה ככתוב, על מה ועל מי לסמוך), אבקש במאמר קצר זה להציב מליצת יושר לחג הפורים, ודווקא באותם התחומים בהם מתבקשת הביקורת. מליצות יושר אלו אינן באות להחליף לחלוטין את הרתיעה ממסריו התקיפים של החג ובוודאי שאין בהן כדי להצדיק את השימוש הנלוז בהם לטובת אמירות ומעשים שריחה המבאיש של הלאומנות נידף מהן.
מליצת יושר זו נוגעת לתרומתו הסגולית של חג הפורים לגיוונו של לוח השנה ולגיוונה של המערכת הרעיונית העשירה המוקרנת ממנו על חיי המשפחה, הקהילה והאומה. מרבית חגי הלוח העברי, והשבת עמם, מאצילים עלינו תחושה של נשגבות. מצוותיהם ומנהגיהם מכוונים להעניק למקפיד בהם תחושה של רוממות רוח, היוצרת חיץ ברור בין החולין למקודש. לפורים – אסטרטגיה שונה בתכלית. בחג זה החיץ מבוטל באופן יזום והחולין פורץ אל המקודש באופן תקיף ואגרסיבי. כנגד שתייתן המעודנת של ארבע כוסות היין בליל פסח, המיועדת לעורר בשותה תחושה של חירות, אדנות ולמדנות, באה שתייתו של חג הפורים המיועדת לבלבל את חושיו של האדם בבחינת "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז', ע"ב). כנגד השמחה המאופקת והמלומדת של יתר חגי ישראל, באה שמחתו של חג הפורים – שמחה פורצת, כובשת, חסרת גבולות. פורים הוא הילד המופרע והחוצפן של הכיתה, שמאחורי חזותו מסתתרים פוטנציאל וכוח יצירה גדול, שרק מורים מוכשרים באמת יודעים לזהות ולרתום. בלוח שנה, המבוסס על הפרדה מוחצת בין החול לבין הקודש; במורשת דתית, המבססת רבים מנדבכיה על רעיון ההבדלה, חג הפורים משמש כאנטיתזה מתסיסה ומאתגרת – האם נדע למצוא את הניצוצות גם בתוך כוסות הוודקה? האם נצליח לאתר אותם מאחרי המסכה? האם נוכל למצות את הפוטנציאל של הילד המופרע ולא לסלק אותו אל מחוץ לכיתה?
מליצת יושר זו על חג הפורים היא הניצבת גם בבסיס דרשתו של האמורא רבא על הפסוק מן המגילה: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (אסתר, ט', כ"ז).
"ויתיצבו בתחתית ההר" – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם … אמר רבא: אף על פי כן הדור (חזרו) וקבלוה בימי אחשורוש דכתיב: "קיימו וקבלו היהודים" – קיימו מה שקיבלו (שבת, פ"ח, ע"א).
לשיטתו של רבא, קבלת התורה, הטמונה בהסכמתם של בני העם לקבל על עצמם את חג הפורים, משולה לקבלת התורה במדבר ואף עולה עליה בערכה מפני שהפעם לא היה בה כל ממד של כפייה. נראה כי על בסיס דרשתו של רבא יוסד המאמר החסידי המשתמש בבליעתה של המילה פורים במילה כיפורים, והקובע כי יום הכיפורים הוא כ – פורים. כך נפגשים להם שני קצותיו של הלוח העברי. היום הקדוש, המסמל יותר מכל את עקרון ההבדלה וההבחנה, ויום החג, המסמל את ערבוב החומר והרוח, החול והקדושה. התלמיד המצטיין והתלמיד המופרע הושבו אל אותו השולחן ומאז החיים בכיתה הרבה יותר מעניינים.
את הדברים שנאמרו עד כה ניתן ליישם גם בעניינם של פרקי הסיום של המגילה, העמוסים באזכורי נקמתם של היהודים. עיון זהיר בפרטי הפרקים יכול ללמד אותנו שיעור גדול בעניינה של נקמה זו ובגבולותיה. ראשיתה של נקמת היהודים בציוויו של המלך אחשוורוש המופיע בפרק השמיני של המגילה:
"ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיוון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם: ויכתב בשם המלך אחשורוש ויחתם בטבעת המלך וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רוכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים: אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר, ח', ט'-י"א).
ציוויו של המלך מהווה תמונת ראי מושלמת של הצו אשר ניתן להמן בראשיתה של המגילה:
"ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז" (אסתר, ג', י"ג).
עיון בפרטי המגילה מגלה כי בעל המגילה הקפיד לציין מספר פעמים כי היהודים נמנעו מלממש את הצו במלואו. בניגוד למחשבת המן ובניגוד לרשות שניתנה להם מאת המלך, לא שלחו היהודים את ידם בביזה וספק אם פגעו בנשים וטף. הקפדה זו מלמדת על ניסיון להציב קו גבול ברור בין שנאתו ותאוותו של המן (המבטיח, בין השאר, שוחד כסף למלך משלל היהודים) לבין נקמתם של היהודים. נקמה זו מוצגת במגילה כנקמה בעלת גבולות, כפעולה בה מקבלים עליהם היהודים קווים אדומים ללא כפייה חיצונית (שהרי בזיזת השלל הותרה במפורש).
דעתם של רבים מאתנו ודאי לא תנוח מן הניסיון להציג את נקמתם של היהודים כדגם התנהגות חיובי, רק משום היותה נקמה מרוסנת. יחד עם זאת, הדברים אשר הובאו בפתח המאמר בעניין מיקומו של חג הפורים בלוח החגים, יפים גם לעניין זה. המגילה אכן מכילה בקרבה מסרים של פעולת נקם, המעוררים אי נוחות, אולם דווקא משום כך ישנו ערך גדול בהצבתם של הגבולות. במקום בו לא עוסקים במלחמה אין מקום לעסוק במוסר המלחמה. במקום בו לא עוסקים ביצר הנקמה הטבוע באדם, אין מקום גם לעסוק בגבולותיו ובריסונו. ממש כשם שקבלת התורה בשושן גדולה היתה מקבלת התורה בסיני, כך גם גדולה הצבת הגבול לנקמה, וזאת דווקא בשל כוחו של הנוקם והרשות שניתנה לו לעשות את כל אשר חפץ.
הדיון בגבולותיו של הכוח אינו נחלתם של אנשי האוטופיה. בעולמם של אלו דיון מסוג זה כלל לא נדרש. הכוח, הנקמה והמלחמה נטועים בעולם החולין המשובר והמנופץ ועל כן הדיון בגבולותיהם הוא דיונם של בעלי הכוח. גם אם תפקידה של האמונה להוביל אותנו מעולם החולין אל עבר האוטופיה, אסור לה להתנתק מנקודת המוצא. לוח שנה שכולו ספוג במסרים אוטופיים של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", הנו יצירה תרבותית המבקשת לבצע קפיצת דרך אל האוטופיה, וקפיצות דרך, כידוע לכולנו, הן מצרך די נדיר. העובדה שלוח השנה העברי מכיל בקרבו חג העוסק במושגים של נקמה ופעולות תגמול אולי מעוררת אי-נחת, אולם יש בה כדי להעיד על ההכרה העמוקה בחומרי היסוד מהם בנויים כולנו. חג הפורים מלמד אותנו לא להתעלם מחומרים אלו.
אכן, אין ספק שמדובר בחומרי נפץ, אך ההתעלמות מהם לא תביא להיעלמותם ואולי אף להפך. המאבק הערכי האמיתי הוא ברחובות שושן הבירה. שם נדרשים בעלי הכוח לקבל את ההכרעות המוסריות הקשות ושם נדרשת הצבתם של הקווים האדומים. חגם של מרדכי ואסתר מזכיר לנו לא להתעלם מרחובות הכרך ולא לפטור עצמנו מן ההתמודדות הקשה של מותר ואסור באמצעות הבריחה הקורצת אל עבר מדרשי אוטופיה נאים. חג הפורים, על נקמותיו, מהווה תזכורת מתמדת לכך שדווקא ההתמודדות עם המציאות היום-יומית, הנתחמת על ידי גבולות וקווים אדומים, היא היכולה להביא אותנו אל עבר העתיד המיוחל.
