תרומה ל – בכבוד – המרכז לאחריות חברתית
מתנות לאביונים היא אחת מארבע מצוות פורים, והיא תזכורת עבורנו בל תהיה שמחתנו עיוורת – למצוקתם וחולשתם של אחרים.
אנו מזמינים אתכם לתרום לקרן בכבוד קרן היהדות הרפורמית לאחריות חברתית, התומכת ביחידים ובקהילות באמצעות תכניות חינוכיות, פיתוח כישורי חיים וסיוע הומניטרי לאוכלוסיות מוחלשות מכל מגזריה של החברה הישראלית.
כל תרומה תתקבל בברכה
התרומות שלכם מוכרות לצורך אישור מס 46
ניתן ליצור איתנו קשר בטלפון: 1700-50-19-19 / 054-779-1191 או במייל [email protected]
מבצעי איסוף מזון של קרן בכבוד
פורים ואחריות חברתית – על מקורה של מצוות "מתנות לאביונים"
הרב גלעד קריב
לא אחת, ברגע המעבר משתיית המרק למנה העיקרית, נהג סבי לספר את הסיפור על ההבדל המכריע בין יהודי פולין לאלו שמליטא. יהודי פולין, כך סיפר, נוהגים לשתות ראשית את המרק, ולאחריו לגשת אל המנה העיקרית. לליטאים – שיטה שונה. קודם כל הבשר ורק לאחר מכן, אם נותר מקום, מגיע המרק. משנשאלו הליטאים לפשר מנהגם המוזר, ענו כי יש בדבר עדות לאמונתם שהמשיח באמת ובתמים יכול להופיע בכל רגע. מה יקרה, כך שאלו, אם הדבר יתרחש בדיוק במעבר מן המנה הראשונה לשנייה ? האם מישהו מצפה מהם ברצינות להתחיל ולצעוד לארץ ישראל שבבטנם רק כמה כפות מרק ? אשר על כן, טענו, טוב תמיד להתחיל במנה העיקרית. אם יבוא המשיח מיד לאחריה, לא יקשה עליהם לוותר על המרק, אם לאו ישתו אותו בנחת.
כמו בלא מעט סיפורים אחרים, התגלה לו גם בסיפור הזה הקשר הבסיסי שבין גאולה, שמחה ואוכל טוב (עד כמה שאוכל יהודי ממזרח אירופה יכול להיחשב כטוב). קשר זה זוכה למקום של כבוד גם בסיפורם של חג הפורים ומגילת אסתר, שהרי עלילת המגילה מונעת בעיקרה על ידי משתאות וסעודות. ראשיתו של הסיפור כידוע, במשתה המלכותי של אחשוורוש שהביא לסילוקה של ושתי ולעלייתה של אסתר לגדולה. בהמשכו, נשען המהפך הדרמטי במצבם של היהודים על שני המשתאות שערכה אסתר למלך ולרודף היהודים המן. אשר על כן מה הפלא, שמיד עם ניצחונם החלו היהודים בעריכת משתאות לציון הצלתם. בעקבות המשתאות הספונטאניים נקבעה לדורות מצוות עריכתה של סעודת הפורים, שהשתייה בה עד כמעט שוכרה היא בגדר חובה. אמנם כפי שהמשקל הביתי יודע לספר, לאוכל תפקיד מכריע בכל החגים היהודיים, אולם בפורים האכילה הדשנה בצהרי היום, וחשוב מכך השתייה, זכו למעמד מיוחד. בקיצור – באכילה ובשתייה נגאלו היהודים, ובאכילה ושתייה יגאלו.
והנה כתמיד, עיון קפדני בפרטיה של המגילה מעשיר את התמונה ומחדד את מסריו של הסיפור. כאמור פסוקי המגילה מגלים לנו שראשיתו של החג במשתאות הספונטאניים שנערכו בעקבות הניצחון היהודים על אויביהם, מעין חגיגה עממית לא מתוכננת, שפרצה לה מאליה. המגילה ממשיכה ומספרת כי רק בשנה שלאחר מכן בקש מרדכי לעגן את החגיגה, כאירוע קבוע המצוין מדי שנה.
ההשוואה בין תיאורו של פורים הראשון לבין הוראותיו המפורטות של מרדכי בשנה השנייה, מלמדת על המרכיב העיקרי שהיה חסר בחגיגה הספונטאנית לטעמו. זו האחרונה, כללה: "שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו" (פרק ט, פסוק יז). בניגוד אליה, דרש מרדכי להוסיף לחגיגה הקבועה והשנתית מצווה נוספת, שלא היתה נחלת החוגגים הספונטאניים, מצוות "מתנות לאביונים" – "ויכתב מרדכי את הדברים האלה … לקים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר … לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". לשיטתו של מרדכי, ללא האביונים, אין מקום להמשכם של המשתה והחגיגה. הכללתם של אלו במעגל השמחה היא תנאי להפיכתה של השמחה הספונטאנית מעניין נקודתי וחד פעמי לחגיגה שנתית הראויה להיקבע לדורות.
בעקבות דרישתו של מרדכי נקבעה המצווה, המחייבת הענקת מתנה אחת לשני מבקשי עזרה לכל הפחות. מתנות אלו מיועדות בראש וראשונה לאפשר לאביונים לחגוג את חגיגת פורים עצמה ולערוך בעצמם משתה וסעודה חגיגית. גם אם ניתן היה לעשות שימוש מושכל יותר בתרומה ובמתנה, מעודדת ההלכה את האביון ואת התורם, להשתמש בהן על מנת להיות חלק מן החוגגים ולהרגיש שייכות מלאה לקהילה הצוהלת. יותר מאשר מיועדת המתנה לסייע כלכלית לנזקק היא מבקשת לסייע לו רגשית, לאפשר לו להרגיש חלק מן הכלל, שווה בין שווים ביום החגיגי. השמחה, כך מלמדת המצווה, אינה יכולה להיוותר רק נחלתם של בעלי האמצעים. אם כך הם פני הדברים, עדיף ותתבטל החגיגה.
על פניו, דרישתו של מרדכי קשורה למקומה המרכזי של מצוות הצדקה במסורת היהודית בכללה. לאמתם של דברים, מצוות ה"מתנות לאביונים" מביאה לידי ביטוי את רבדיו העמוקים ביותר של חג הפורים. ממש כשם שהסעודה והשתייה מזכירים את משתאות המלך ואסתר שהביאו להצלת היהודים, כך מזכירה מצוות "המתנות לאביונים" את הגורמים האמיתיים לצרה שנחתה עליהם ואת דרכם אל ההצלה. כאשר מתייצב המן בפני המלך אחשורוש ובלבו מזימת ההשמדה נפתח נאומו בעובדת פירודם ופיזורם של היהודים: "ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין העמים" (פרק ג' פסוק ח). כאשר מחליטה אסתר המלכה להתגייס לעזרת עמה תוך סיכון חייה, בקשתה היחידה ממרדכי היא: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי" (פרק ד טו). פירודם ופיזורם של היהודים, כך מספרת המגילה, היו ראשית אסונם; כינוסם יחדיו במפגן של ערבות ואחריות – היה ראשית גאולתם.
מצוות הסעודה והמשתה היא דרכה של המסורת לסייע לנו לזכור את אירועי העבר, להתרגש מהם מחדש ולשלב בחיינו השגרתיים, גם כמה רגעים של שטות ושמחה מתפרצת. לעומתה, מצוות ה"מתנות לאביונים" היא הדרך בה מסייעת לנו המסורת ללמוד את לקחיו של העבר. קריאתה השנתית של המגילה מזכירה לנו את העובדה כי התפרצותה הספונטאנית של תחושת האחריות והערבות ההדדית מתרחשת בעיקר בעתות מצוקה. בימים של משתה ושמחה, אנו נדרשים, לא אחת, לתזכורת שהערבות ההדדית, היא במידה רבה, חבל ההצלה מאותן עתות מצוקה.
באופן לא מפתיע, הטיב לבטא זאת הרמב"ם בקובעו "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. (משנה תורה, הלכות מגילה ג יז). בין הכנת התחפושות לילדים והרכבת משלוחי מנות בידיים דביקות; בין בחירת המסיבות והיציאה לאירועי החוצות, טוב לזכור כי לא רק המשתה והחגיגה קשורים לגאולה, ובוודאי לא רק האוכל, אלא גם, ואולי בעיקר, יכולתנו להפוך אותם לנחלת הכלל.
