אם לרגע נדמה, כי המלך אחשוורוש לא סופק בשל סירוב המלכה להיות כלי משחק, מיד נכונים יועציו לפייסו. ממוכן השר חש אל המלך לומר לו כי אינו לבדו, וכי עלבונו הוא עלבון הגברים כולם, שכן מעשה המלכה לא ייתכן, אלא כקריאה לנשים "להבזות בעליהן בעיניהן" (פרק א', י"ז). יש לדכא את המרד בעודו באיבו, מציע השר, ודבר העונש לוושתי ראוי שיופץ בעיתון, למען "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למִגדול ועד קטן"(א', כ'). אחשוורוש לכאורה – מלך מולך בנתיניו, למעשה- משרתם של משרתיו, עושה דבר השרים ופוקד על כל גבר לשאת שרביטו, "להיות כל איש שׂרר בביתו" (א', כ"ב).
המלך תובע עלבונו מן האישה שסירבה, האומנם עכשיו הוטב לו וכעת נתרצה? האם צו המלך להיות כל איש שׂרר בביתו עושה חסד עם נתיניו- הגברים? האומנם לקנאה הם ראויים? כלל לא ברור מן הסיפור.
"… אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה". ומפרשים חכמינו: " וכשיצא היין מליבו בקש לוושתי המלכה ולא מצאה, אמרו לו שריו הגזירה שגזר עליה, והתחיל בוכה על הגזירה שגזר עליה" (פרקי דרבי אליעזר, פרק מ"ט). המדרש שותק לסיבת הבכי ומותיר לדמיוני להניח כי צער המלך לא היה אלא על אהבתו שהזניח. המלך שֹׂורר אך מלכה אין.
כדרכי משרתים שאינם מניחים לאדונם בצערו, מציעים הם תחליף ליגון – נערות בתולות שתבואנה לארמון. נלהב מן הרעיון, שוכח אחשוורוש אהבתו למלכה ועתה מבקש אהבה חדשה – בתולה ענוגה. קנאתם המוסוות של גברים שוב צפה ועולה, להמיר כל סוררת באשת חן צעירה.
המלך בוחר באסתר. והטעם כתוב: "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותישא חן וחסד לפניו מכל הבתולות" (ב', י"ז).
כאות לתחושה מעניק המלך לאסתר כתר מלכות ושררה – "עד חצי המלכות". ותמורה מקבל – אישה יפה, צעצוע, פלקט מלוטש, שיוכל להראות לשריו במשתה, להגדיל קנאתם במלכם.
אשר לאסתר, במגילה אין ולו בדל רמז לאהבתה למלכה. אסתר אל בית המלך הגיעה עקב צו מלכותי, נדחפת ע"י דודה מרדכי אשר לקחה לו לבת … ואוי לאותה ההורות… אסתר לא אוהבת את המלך – מפניו יראה. מן הסתם היא זוכרת גורל קודמתה. נדרשת לוותר על חייה למען דודה, בני עמה.
אסתר לא יכולה את המלך לאהוב כיוון שמלך אין אוהבים- לו משועבדים, אותו מעריצים ואליו מתחנפים, מצפים לטובות הנאה. ואילו אהבה אינה שוררת מקום שהשררה שורה.
המלך אחשורוש אינו אדיש ליראיו; מבקש להרנין לב שריו, לגמול למרדכי, לרצות את אסתר. אך מה יכול מלך להציע? משתאות ראווה, סיור על גב סוס וחצי המלכות. לעולם לא יוכל לתת חיבה, אהבה או סתם יחס חם. זאת לא יוכל להציע, גם לא לקבל – אולי רק לחלום או לייחל.
אחשורוש לאהוב את אסתר לא יוכל; אותו רגש עילאי משולל אינטרס, מפגש אני-את, אני-אתה אינו מתחולל בין שולט לנשלט, בין שורר לאמה. הוא לא יודע ולעולם לא יידע מה זו אהבה וכיצד לבטאה. המלך נכה בנפשו כל זמן שיחפוץ למשול בזולתו. מרים חיי מלך שורר בביתו אשר לעולם לא יזכה באהבת אמת.
אהבה צִיוִיתַנִי – מַלְכִּי
אך יִרְאַתִי אֵינָה
מוֹתִירָה בִּי מָקוֹם
לֶאֱהוֹב מִקָרוֹב
כִּי אֲהֲבָה וְיִרְאָה הֵן
שִלוּב לא נִסְבַּל עֲבוּרי
– תִבְחַר
אם לִמְלוּכָה תִתְאַוֶה
אָשִיר לִכְבוֹדְךָ הֶהַלֵל
וְאֶסְגוֹד אוֹ עַל נַפְשִי
אֱעֶמוֹד
אך אם אֲהָבַתִי תְבַקֵש
הֲסֵר מֵעַלֶיךָ כֶּתֶר שׂרֵר
– תִבְחַר
שָׂרַרְתִי בְּבֵיתִי כַּמְצוּוֶה –
כַּמְצוּפֶּה רָצִיתִי שֶתַבוֹאִי
לַמִשְתֶה וּמֵיאַנְת
וְנוֹתַרְתִּי לְבַדִי שִיכּוֹר
עָטוּי תַחְפֹּשֶת מֶלֶך אוֹ
לֵיצָן שָבוּי לְכֶתֶר
טְרוּף שֵינָה נוֹדֶדֵת
בִּקָשְתִּי שוּתָפָה לַחֲלוֹק
מַלכוּת יַחְדָיו
אך סֵרוּבֶך ואוּלַי הַיה זֶה
מְשַׁרְתִי חִיְּבָנִי לְגַרְשֵׁךְ – לִשְֹרֹר
וְלֹא אֶזְכֶּה לַחֲלוֹק אִיתַךְ
קָפֶה שֶל בּוֹקֶר
וְלא אוּכַל לַךְ לְהַצִיעַ
חֲצִי מַלְכוּת אוֹ
טוֹסְט חָרוּךְ
כִּי נִידוֹנְתִּי לְרַצוֹת
דִימוּי שֶל גֶבֶר בְּבֵיתוֹ
שֹׂרֵר
